אולימפיאדת ריו 2016

המשחקים האולימפיים הנם אירוע ספורט רב-ענפי הגדול בתבל בהיקף כמות המשתתפים בהם (כ-11 אלף משתתפים). האירוע מתקיים אחת לשנתיים בחלוקה של אחת לארבע שנים משחקי הקיץ, ובהפרש של שנתיים, משחקי החורף האולימפיים. במשחקים משתתפים טובי הספורטאים בעולם, ובמרבית ענפי הספורט הנכללים במשחקים, זהו אירוע השיא. המונח אולימפיאדה הנו תקופת הארבע שנים בין המשחקים, ואילו האירוע עצמו קרוי המשחקים האולימפיים

המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה

במקור התקיימו המשחקים האולימפיים בעיר אולימפיה שביוון העתיקה. המשחקים הראשונים התקיימו בשנת 776 לפנה"ס והם נועדו אך ורק לאזרחי יוון העתיקה. החל מהמאה השלישית לפנה"ס שותפו במשחקים גם ספורטאים מחוץ ליוון. למשחקים נודעה חשיבות עליונה עד כדי כך שמלחמות הופסקו בזמן המשחקים וחודשו רק לאחר סיום התחרויות. המשחקים הראשונים כללו זריקת דיסקוס, היאבקות, אגרוף, ריצה, קפיצה לרוחק, הטלת כידון, מרוץ מרכבות ופנקראטיון (ספורט ששילב בין אגרוף להאבקות). למנצחים הוענקו זרי עלי עץ זית (המקבילה למדליה המודרנית) והם היו מושא להערצה. דמויותיהם נחקקו על פסלים ושמותיהם הונצחו בשירים.

המשחקים נועדו לגברים בלבד, ואלו השתתפו בעירום מלא. נשים לא הורשו להשתתף במשחקים, ואילו על נשים נשואות נאסרה אף הצפייה בתחרויות. נשים שנתפסו מציצות בתחרויות הוצאו להורג. זמן קצר לאחר סיום המשחקים נערכו תחרויות מיוחדות לנשים בתולות. התחרויות הללו נקראו 'הראיה' ע"ש הרה, אשתו של זאוס שהייתה ידועה כמגנת הבתולות.

המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה התקיימו במשך 1168 שנים בפער של 4 שנים שנשמר באדיקות רבה שיצרה מחזוריות כמעט מקודשת. סיום תקופת המשחקים העתיקים, בשנת 394 לספירה, מיוחסת לקיסר תאודוסיוס הראשון כחלק מהתקפותיו על הפגניות.

העת החדשה

בשנת 1894 כונסה בסורבון שבפאריז ועידה בינלאומית בהשתתפות נציגים מ-13 מדינות, בה הוחלט, פה אחד, על חידוש המשחקים האולימפיים. מוביל הרעיון היה הברון פייר דה קוברטן שטבע את האמירות שהפכו לנכס צאן הברזל של הספורט העולמי: "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות" ו-"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!".

באופן הכי מתבקש, המשחקים הראשונים של העת החדשה שנפתחו ב- באפריל 1896, התקיימו באתונה שביוון. 245 מתחרים (מהם למעלה מ-200 יוונים) מ-14 מדינות השתתפו במשחקים שכללו 43 תחרויות. עד לעת ההיא לא אורגנו בעידן המודרני אירועי ספורט מסדר גודל כזה. יוון תבעה אמנם שכל המשחקים יתקיימו בשטחה, אולם בקשה זו לא נתקבלה, והוחלט שהמשחקים יתקיימו בין מדינות העולם השונות.

במשחקים שהתקיימו 4 שנים לאחר מכן, בפאריז, נרשמה עלייה של למעלה מפי 4 בכמות המשתתפים, כולל 22 נשים שהורשו להשתתף לראשונה, בגולף, בטניס, בקרוקט וברכיבה על סוסים.

להבדיל מהעת העתיקה, בעת החדשה מלחמות העולם מנעו קיומם של 3 אולימפיאדות. בניגוד למסורת שנשמרה ביוון העתיקה, הרוח הספורטיבית המודרנית לא הצליחה לעמוד חוצץ כנגד יצר המלחמה המודרני של מנהיגים שונים.

במשך כ-90 שנה בעת המודרנית נמנעה השתתפותם של ספורטאים מקצוענים במשחקים. על המשתתפים חלה חובת החובבנות ונאסר עליהם להתפרנס ו/או לקבל טובת הנאה כלשהי הקשורה בעיסוקם ובכישוריהם הספורטיביים. מאלו שנתגלו כמפרים את האיסור נשללו המדליות והם התבקשו להחזירן. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 נפתחו המשחקים האולימפיים להשתתפותם של ספורטאים מקצוענים.

ששון או אסון

כיום נחשב אירוח המשחקים האולימפיים ליוקרתי מאין כמותו. ערים, תחת חסות מדינתם, משקיעות מיליארדי דולרים החל מהגשת הצעת המועמדות ועד לבניית התשתית בעיר שזוכה באירוח. נהוג לחשוב שאירוח המשחקים מהווה מנוף להתפתחות תרבותית, חברתית וכלכלית לעיר המארחת. ההשקעה בתשתית מותירה חותם על העיר המארחת. תשתית תחבורה, בניית מתקני ספורט, מבני מגורים. תיירות שנכנסת לעיר בתקופת המשחקים, מכירת חסויות, תקשורת מהעולם כולו מביאה חשיפה חסרת תקדים לעיר המארחת. אך יחד עם זאת הדרך לא בהכרח סוגה בשושנים. ביקורות קשות נערמות על ערים מארחות שהעבירו אוכלוסיות שלמות על מנת לפנות שטחים לבניית האתרים האולימפיים ולאחר מכן לא דאגו לתושביהם, ניצול קטינים וחסרי כל בעבודות בנייה ותשתית, מתן שוחד ועוד פנים רבות שהסיטו את תשומת לב המשחקים מהערכים להם קרא בזמנו הברון דה קוברטן.

שש מדינות בלבד זכו לארח שתי אולימפיאדות ויותר: ארצות הברית אירחה את המשחקים ארבע פעמים (1904, 1932, 1984 ו-1996), יוון (1896 ו-2004), צרפת (1900 ו-1924), בריטניה (1908, 1948 ו-2012), גרמניה (1936 ו-1972) ואוסטרליה (1956 ו-2000).

האתלטיקה הישראלית במשחקים האולימפיים

הפעם הראשונה בה השתתפו ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים הייתה במשחקי הלסינקי ב-1952 (4 שנים אחרי קום המדינה). 26 ספורטאים ייצגו את המדינה, מהם 7 אתלטים. האצן דוד טבק ניצח במקצים המוקדמים ל-100 ול-200 מ', הישג שאף אתלט מאז לא שחזר.

47 אתלטים ייצגו את ישראל ב-14 משחקים אולימפיים מאז 1952. הפעמיים בהן לא הייתה לאתלטיקה הישראלית נציגות במשחקים היו בסיאול 1988 ובמוסקבה 1980 (בהם לא נשלחה כלל משלחת ישראלית למשחקים כחלק מחרם מדינות המערב).

שיאני ההופעות באתלטיקה הישראלית הם אלכס אברבוך, דני קרסנוב ורוגל נחום שרשמו 3 הופעות אולימפיות כל אחד. 6 אתלטים הופיעו פעמיים במשחקים האולימפיים: איילה סטאין, אסתר רוט-שחמורוב, גדעון אריאל, דוד קושניר, קונסטנטין מטוסביץ' ושאול לדני. 38 אתלטים/ות רשמו הופעה אולימפית אחת. ההישג הטוב ביותר שהושג ע"י אתלט ישראלי היה המקום החמישי של מטוסביץ' בגמר הקפיצה לגובה במשחקי סידני 2000. ההישג הטוב ביותר של אתלטית ישראלית הושג ע"י רוט-שחמורוב שסיימה במקום השישי בגמר ה-100 מ' משוכות במשחקי מונטראול 1976, והוא גם ההישג הטוב ביותר של האתלטיקה הישראלית על המסלול.

האתלטיקה הישראלית יוצגה במרבית מקצועות האתלטיקה האולימפיים. מספר ההופעות הגבוה ביותר נרשם בקפיצה במוט עם 8 הופעות אולימפיות (7 הופעות של הגברים והופעה נשית אחת). המקצועות שמעולם לא יוצגו ע"י ישראלים/ות הם 1500 מ' נשים, 5000 מ' נשים, 10,000 מ' נשים, 110 משוכות גברים, 400 משוכות גברים ונשים, 3000 מכשולים נשים, משולשת נשים (חנה מיננקו תהיה חלוצת המקצוע הנשי בריו), יידוי פטיש גברים ונשים, הטלת כידון נשים (מרגריטה דורוז'ון תהיה חלוצת המקצוע הנשי בריו), קרב רב גברים ונשים, 4X100 מ' נשים, 4X400 מ' גברים ונשים, 20 ק"מ הליכה גברים ונשים. מקצוע שכבר לא מהווה חלק מתחרויות האתלטיקה במשחקים האולימפיים, אבל היה בעבר וזכה לנציגות ישראלית (לאה הורביץ בהלסינקי 1952) הוא ריצת 80 מ' משוכות נשים.

פירוט מלא של ההשתתפות הישראלית במשחקים האולימפיים

ריו

משלחת האתלטיקה הישראלית לריו דה-ז'ניירו תהיה הגדולה בתולדות האתלטיקה הישראלית במשחקים האולימפיים ותכלול תשעה אתלטים ואתלטיות (ראה פירוט בלשונית 'האתלטים הישראלים') במקצועות אישיים. גם למשחקי סידני 2000 נשלחו תשעה נציגים, אולם 3 מהם נסעו כחלק מקבוצת השליחים.